קרן האור שלי.. (מחשבות והגיגים על צילום ילדים)

התמזל מזלי ויש לי ילדה יפהפייה שלא פעם שימשה לי מודל לצילומים..

הנה השבוע קיבלתי חשק עז לצלם אותה ובעזרתה ליצור עוד כמה יצירות שמאגר העבודות שלי לא יוכל להמשיך את דרכו בלעדיהן.. 

מה שאני אוהב בצילום תינוקות הוא האתגר שיש שם.. התינוק לא יודע שמצלמים אותו. עומד מולו אדם שמחזיק מפלצת ביד והוא לא מבין מה רוצים ממנו.. הוא משתולל, משחק, בוכה, עושה פרצופים ואת כל אלו אני חייב לתפוס במאית שנייה, שאם לא כן התמונה התפספסה.. מעבר לכך יש את הזויות הלא כ"כ שגרתיות.. שכיבה על הרצפה בעיקר וזויות שונות של האור כדי שכל זוית תאורה תיצור תמונה באוירה שונה.. 

אז יצאנו לדרך - אני, אלינור והאור.. 
!על הרצפה

היא עושה פעלולים ואני מאחורי המצלמה מתעד את האירועים של העוללית הקטנה..
בחרתי בשחור לבן כי קודם כל אני מת על זה! וקיימות סיבות רבות לכך.. 
"אם תצלם בצבעוני תראה את צבע בגדיהם, אם תצלם בשחור לבן תראה את צבע נשמתם." - אומר משפט ידוע. 
בשחור לבן אנו יוצרים את האוירה באמצעות השימוש באור ואין זה משנה אילו צבעים יש בתמונה, מהי טמפרטורת האור וכדו'.. בצילום שחור לבן אנו פשוט רואים את האור ואת כל הקונטראסטים ושום דבר לא יפריע לעין שלנו לראות אותם.

מעבר לכך - יש תמונות שפשוט לא יכולות להיות צבעוניות. נקודה.  ואם מדובר בסדרה של תמונות אז אין טעם לערבב בין שחור לבן לצבעוני. 
את התאורה -אם שאלתם-  יצרתי באמצעות פלאש שישב על המצלמה ובכל תמונה הוקפץ מקיר אחר וזאת בהתאם לתזוזתה של אלינור. 
לצורך העיבוד נעזרתי בלייטרום שהיא חלק בלתי נפרד 
מציוד הצילום שלי..


אז הנה לכם כמה תמונות שימחישו לכם את זמן האיכות המשולש שלי.. 
מקווה שתפיקו תועלת מפוסט זה ועד הפעם הבאה שניפגש, הישארו יצירתיים!


בטוב, 
תומר אלמקייס.

מעבר לגבולות הזכרון..

"מחשבות"

קשה להתעלם מהעבר שלעתים מסוגל הוא לסחוף אותי אל מערבולת של זכרונות.

לא פעם מצאתי את עצמי נובר במחשבות, זכרונות המעלים חיוך של רגעים שלא יהיה להם שני..

"גן רקפת"

כמו להכניסם לתוך קופסא, אני רוצה לשמרם לנצח. והנה, בעזרת קופסא שחורה היודעת לרשום באור אני יכול לחזור, לשמור... 

במבט חד, אני מביט להווה -הרי הוא המציאות- ולעתיד...

במבט אחר, נסתר, הפחות מוכר שלי, אני תמיד מוצא את עצמי נודד אל ימים אחרים.

הילדות, התום, גיל הנעורים..

הכל נמצא כאן, מסביבי.. אני רק צריך להביט, לחפש, להזכר, לזכור.. ולשמור.

לתעד את המבט לאחור.

לנסות להרגיש את שהרגשתי אז, באותם רגעים ובעזרת עפרון הטבע

-האור- לרשום זאת על גבי הנייר מתוך היבטו של אחד שהיה..

"התחנה הראשונה"

והמסע הזה, ארוך ככל שיהיה, לוקח אותי למקומות אחרים, הוא סוחף אותי אל מעבר לגבולות הזיכרון..

הוא פותח בפניי כיסופים אל העבר ומפגיש אותי עם עולם של יצירה שלא הייתי בו קודם לכן,  אך נורא השתוקקתי להגיע אליו. המפגש עם העבר נוכח המציאות איפשר לי להרהר..לחשוב.. לדמיין את שהיה ולשמור אותו כספר זכרונות חי.

"קריסטל"

הרגשה נפלאה היא לחזור למקום  שהוא נחלת העבר ולומר "אני הייתי כאן.. וכאן.." וחוויה עוד יותר גדולה היא לנצור לעד את אותו הרגע, לרשום אותו מנקודת מבט אישית ולומר ללא קול: "זה אני שהיה שם..." 

"מעבר לגבולות הזכרון" היא סדרת תצלומים בה כל תצלום מציג נקודת מוצא בחיי. החל מהילדות הרחוקה...

שבת טובה לכולנו!

בטוב, 

תומר אלמקייס.

"עץ האלון"

"הגן"

"הקיוסק"

"המסדרון האפל"

מאחורי החומה

אוירה כבדה של עצבות, כאב וגעגועים עטפו אותי שעה שנכנסתי אליו.. כאילו חזרתי בזמן 100 שנה אחורה אל תקופה שבה לא הייתי קיים בכלל... החומות, העצים, הפרחים.. על כולם שרוי העצב.. נדמה כי האווירה הזו הוטבעה במקום. בתוך המבנה - המיטות עומדות להם כאילו רק אתמול עזב אחרון החולים את המקום, מזוודה חומה וישנה שוכבת לה מתחת למיטת ברזל עתיקת יומין. אור לבן ונקי נכנס מבעד לחלונות מסורגים כאילו קורא למי מהחולים שכבר אינם לצאת אל החירות..

כך, ברחוב מרכוס בשכונת טלביה, ירושלים, מאחורי חומה גבוהה, עומד לו ניצב ועתיק מקום שלא כולם מכירים.. ביה"ח העתיק למצורעים ע"ש הנסן (בעבר נקרא המקום JESUS HILFE"" - עזרת ישו). ביה"ח הוקם בשנת 1887 ושימש לאשפוז מבודד של חולים במחלת "הנסן" (צרעת) הקרויה על שם החוקר הנורבגי גרהארד ארמור הנסן. סיפורים רבים ואגדות נרקמו אודות המקום והאנשים שחיו בו ואנשים היו נרתעים מלהתקרב אליו.. כך בני האדם החולים ששהו שם היו סגורים מאחורי החומה עד מותם מבלי לצאת החוצה אל העולם ולראות אנשים חדשים. משנמצאה תרופה למחלה בסוף שנות ה-80 חדל ביה"ח לתפקד כבי"ח למצורעים ושימש עד שנת 2002 כמרפאת חוץ השייכת למשרד הבריאות. במאי 2009 הוחלט להעביר את רשות המקום לעיריית ירושלים ולשמר את  המבנה.

ביה"ח המעוצב בטוב טעם עתיק יומין, נפרש על פני שטח של 40 דונם ומוקף חומה גבוהה. נשתל בו גן רחב, ניטעו בו עצי פרי רבים ואף היה בו רפת ודיר שסיפקו חלב וצמר לחולים ולצוות.

 על המקום שמעתי בזמן הלימודים כאשר נחשפתי לצלם בשם יובל יאירי שעשה פרויקט על המקום.. לא ידעתי היכן הוא ממוקם ותמיד הייתה לי מחשבה בראש לצלם שם סדרה של תמונות.. בתקופה שעבדתי בירושלים נקרתה בדרכי ההזדמנות לבקר שם כחלק מפרויקט שעשיתי לעיר ירושלים. לצילומים אלו נעזרתי רבות באווירה ובאנרגיה המקומית שגרמו לי מוזה טובה ותוצאות שאני מאוד אוהב.
לצפייה בתמונות באתר האישי שלי לחצו כאן.
מקווה שתיהנו מהתוצאות... 

מקווה שנפגש שוב בקרוב.

בטוב,

תומר אלמקייס.

ללמד צילום..

אחד הדברים שאני הכי אוהב מלבד לצלם זה להעביר את הידע שלי לאחרים..

המפגש הראשון שלי עם התלמידים היה המהנה ביותר לדעתי.. השאלה מדוע הם בכלל החליטו שהם מעוניינים להיכנס לתחום הצילום עניינה אותי ומיד יצאתי לחקור את זה..

העניין הוא שמתוך מס' קורסים שנתנו להם בביה"ס הייתה לכל תלמיד זכות בחירה לאיזה קורס ללכת. לשאלתי חלקם ענו שהם נורא אוהבים לצלם בסלולארי ויוצאות להם תמונות שקיעה נהדרות. לחלקם לא הייתה תשובה, כאילו הגורל הביא אותם הנה ותלמיד אחד (שעליו ארחיב יותר) הדהים אותי.

לשאלתי הוא ענה שזה פשוט נראה לו הקורס הכי מעניין. "בגלל זה בחרתי בו" אמר. הצלמת דורות'יאה לאנג אמרה פעם: "אין זה מקרה שצלם נעשה צלם ממש כשם שאין זה מקרה שמאלף אריות נעשה למאלף אריות". עניתי לו שלא במקרה הוא כאן איתנו ואת זה אנחנו עוד נגלה בהמשך.. 

לאחר מס' שיעורים של יסודות הצילום ותרגילים מעשיים, הגיע הזמן לעבור על עבודות התלמידים, לראות מה אפשר לשפר ולתת חוות דעת.

הגיע אותו תלמיד ואנו עוברים יחד על העבודות שלו.. עבודות מדהימות לאחד שרק התחיל וברובם יש סיפור שאני בטוח שהוא לא התכוון ליצור אותו אך משהו בתת מודע שלו אמר לו לצלם כך וליצור אותו (על כך ארחיב בפוסט אחר).. דבר נוסף - אני מגלה שיש לו קו מאוד אחיד בעבודות, זויות לא שגרתיות כאילו שהוא מצלם מבלי להסתכל בעינית ובסוף הסתבר שלא טעיתי.. הוא אכן לא מסתכל בעינית.. פשוט מכוון את המצלמה ומצלם (תוך כדי שמאזין למוסיקה נעימה באוזניות..). לתשובה שהוא ענה לי לא ציפיתי: "אומרים שהעיניים הן הראי של הנפש. כשאני מסתכל דרך העדשה אני לא רואה את התמונה ישירות מהעין אלא דרך מכשיר אופטי וכך אני גם לא רואה את התמונה ישירות מהנפש, דבר הסותר את האמונה שלי. לכן אני לא מסתכל בעדשה אבל אני כן יודע מה אני רוצה לצלם ומה אני רוצה להוציא בתמונה, איזו זווית לבחור.. אני פשוט עושה את כל זה מבלי להסתכל דרך העדשה". האמת? השאיר אותי עם פה פעור.. אמרתי לו "ג' (שם בדוי), תעשה טובה לי, לעצמך ולעולם ואל תפסיק לצלם!". כמובן שלהסתכל דרך העדשה זו הרגשה אחרת ולדעתי האישית כשאני מביט על העולם דרך העדשה אני רואה את העולם כתמונה ולא כעולם (זוית הראייה מצומצמת) ולכן הסיכוי להוציא תמונה טובה ש"אני" נמצא בה גבוה יותר אך ילד בן 14 שאמר לי כזה דבר פשוט הדהים אותי!

אסיים כאן ואלך לי לעוד שיעור כיף עם התלמידים המוכשרים שלי..  

שבת שלום לכולנו!

בטוב,

תומר אלמקייס.