עת ליצור..

"לכל זמן, ועת לכל חפץ, תחת השמים" - אמר קהלת שהיה מלך על ישראל בירושלים..
כך, אתמול מצאתי לעצמי עת ליצור. 
ביום שישי האחרון החלטתי לעזוב הכל וללכת לים לכמה גיחות במים ובירה קרה.. 

כאחד שלא מתחבר לרעש אני תמיד מחפש את האזורים השקטים בחוף.. כאלו שרחוקים מאוד מהחופים המוצהרים.. 
שם אני מוצא את השקט.

כך הגעתי לצוק הזה, עומד, מסתכל על הים ברגוע כשלפתע אני קולט שיש לידי קבר. ללא שם.. 

ככה, על הצוק, מול הים הפתוח, הוא נח על משכבו.. 

האמת שאין לי מושג אם זה אכן קבר אמיתי או מבנה שנועד למטרות אחרות אבל מהרגע שראיתי אותו החלו המחשבות לרוץ בראשי.. אם אכן יש אדם שבחר לחיות את שארית הישרדותו על צוק מול הים - הוא אכן אדם כלבבי. מי לא היה חולם על בית לנצח מול הים הרגוע עם רוח נעימה וריח של חופש באויר? 
מי לא היה רוצה להתחבר לטבע ולהשקיף אל החופש גם מהעולם האחר במקום להיות בבית קברות מלא עצב? מי לא היה רוצה שביתו הנצחי יהיה אנונימי? (טוב, אולי זה רק אני) מי שצריך לדעת - כבר ידע.
לאורך כל השבת אני מדמיין את הסיפור של אותו הקבר ולא מפסיק להעלות רעיונות איך אני הולך לצלם את הסיפור הזה.. אז אתמול לעת ערב הזנחתי כל מחשבה על עבודה והלכתי לים כדי ליצור.. ליצור את הסיפור הזה שכל כך קסם לי וכל כך התחברתי אליו. 
אולי סיפור דמיוני אבל הדמיון תורם המון לאנשי האמנות.. 
לתמונה קראתי "עת לחיות ועת למות".. כי אם עד עכשיו בניתי לעצמי מחשבות על איך שאני רוצה לחיות - עכשיו צצו להן מחשבות על איך אני רוצה למות. ככה, בשקט, עם רוח חרישית וריח של חופש.. 
לאלו מכם התוהים.. לא, אני לא מתכנן את זה בקרוב אך מתישהו זה יגיע וכשזה יגיע - חשוב שזה יהיה מעניין.
הנה היא לפניכם (מומלץ ללחוץ על התמונה לצפייה נוחה יותר).

עת לחיות ועת למות. צילום: תומר אלמקייס

בתחילה חשבתי ליצור תמונת HDR אבל מהר מאוד ירדה לי המחשבה הזו מהראש.. לא תמיד HDR תורם לתמונה.. 

אז חשבתי לתת חשיפה נפרדת לים בשעת הקסם ואת הקבר להאיר בנפרד עם תאורה מלאכותית.

שעת הקסם -לאלו מכם שלא יודעים- זה 10 דקות לאחר השקיעה ו-10 דקות לפני הזריחה.. זה אור קסום ללא שמש כלל.
כדי ליצור חשיפה ארוכה הייתי צריך לחכות שהחושך ירד מעט. 

וכך היה.. 

חשיפה ארוכה של 30 שניות היא זו שגרמה למים להיראות כך.. פלאש חשוף עם ג'ל כתום עליו מאיר את הקבר מימין ופלאש חשוף נוסף ללא ג'ל מאיר מצד שמאל.. מה שגרם לקבר להתעצם ולקבל משמעות אחרת אל מול הנוף הזה. 

כמובן שהתמונה נכנסה ללייטרום ופוטושופ כדי לקבל מספר חיזוקים. 
זהו, בעקרון.. חשוב לעצור לפעמים ממירוץ החיים וליצור לשם האמנות ולא תמיד לשם העבודה. 
אני מקווה שראיתם פוסט זה כמעניין.. בכל מקרה, אני חושב שאת חיי הנצחיים ארצה לחיות כמו בתמונה.. ואולי בגלל זה כל כך רציתי לצלם אותה? יכול להיות... 

להתראות.

בטוב,
תומר אלמקייס.